החלטה בתיק ת"א 40903-04-10

מונחת לפניי בקשתה של הנתבעת לחידוש הדיון בתביעה שהוגשה כנגדה לבית משפט זה לאחר שביום 12.7.12 הועבר הדיון בתביעה זו לבוררות לפי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטת בית משפט.

I.      עיקר העובדות וטענות הצדדים

1.             ביום 1.6.00 נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: " המדינה") שעניינו הסעת חיילים על ידי התובעת (להלן: " החוזה").

2.             בין סעיפי החוזה נכלל גם סעיף בוררות שקבע, בין היתר, כדלקמן:

"7. בוררות.

7.1 כל הסכסוכים וחילוקי הדעות שיתגלעו בין הצדדים בקשר להוראות וביצוע הסכם זה, ימסרו להכרעתו ופסק דינו של בורר שימונה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון בהסכמת מנכ"ל החברה. החלטתו של הבורר תהא סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים.

...

7.3 דין סעיף זה כדין הסכם בוררות.

...

7.5 החברה מצהירה כי ידוע לה שהוראות סעיף זה לא תקבלנה תוקף לגבי סכסוך כלשהו אלא אם הסכים לכך היועץ המשפטי לממשלה ובהעדר הסכמת היועץ המשפטי לממשלה רשאים הצדדים לפנות לבית המשפט" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.).

3.             ביום 12.7.12 התקיים דיון אשר במהלכו הפנה בית משפט זה את הצדדים לסעיפים 7.1 ו- 7.3 בחוזה והציע להם "לקיים הליך בוררות ביניהם כפי שנקבע בחוזה הנ"ל. לכל צד תשמרנה מלוא זכויותיו לטעון כל טענה שנטענה על ידו בהליך זה גם במסגרת הבוררות, וכן תישמר לו הזכות להגיש בקשות מקדמיות כפי הבנתו" (עמ' 1, ש' 17-19). הצדדים קיבלו הצעת בית המשפט, ובית המשפט נתן להסכמתם תוקף של החלטה ומינה את כב' השופט (בדימוס) בועז אוקון לשמש כבורר בין הצדדים.

4.             ביום 15.7.10 הגישה המדינה בקשה לחידוש הליכים. במסגרת הבקשה טענה המדינה כי היא עצמה נתנה את הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה תוך התעלמות, פרי שגגה, מהתניה החוזית המפורטת בסעיף 7.5 בחוזה, אשר מחייבת קבלת הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה להליך הבוררות. לטענתה, גם התובעת פעלה בניגוד לחוזה כאשר פתחה בהליך המשפטי בטרם מיצתה, קודם לכן, את האפשרות לנהל את תביעתה זו במסגרת בוררות. בנסיבות אלו, ביקשה המדינה לראות את התובעת כמי שביקשה להעביר את הסכסוך להכרעת בורר, ובקשתה סורבה.

5.             ביום 25.7.12 הגישה התובעת את תגובתה לבקשת המדינה לחידוש ההליכים. בתגובתה טענה התובעת כי יש להעביר את ההליך לבוררות מהנימוקים הבאים:

א.      הבקשה אינה נתמכת בתצהיר;

ב.      הבקשה הינה, למעשה, בקשה לביטול הסכם דיוני שקיבל תוקף של החלטה. לטענת התובעת, ביטולו של הסכם כזה יעשה רק במקרים חריגים ונדירים [ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה (1) 467 (1980)] ואולם המדינה, כנתבעת בתיק דנן, לא פירטה את אותן נסיבות חריגות ונדירות המצדיקות את הביטול המבוקש על ידה;

ג.        הטעות שבגינה התקשרה המדינה בהסכם הדיוני (סעיף 7.5 בחוזה) הינה טעות שהתובעת לא ידעה, ולא צריכה הייתה לדעת עליה. לפיכך, על פי הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (" חוק החוזים"), היה על המדינה להראות כי "מן הצדק" לבטל את החוזה. בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס (פורסם בנבו, 19.5.2003) נקבע, בין היתר, כי "ככל שהשלכות הטעות על הצד "הטועה" חמורות יותר, כך יהיה בית המשפט נוטה לבטל את החוזה ... משך הזמן שחלף מאז שנתגלתה הטעות, ועד לפניה לבית המשפט, אף הוא יילקח בחשבון. שיהוי ניכר ובלתי מוסבר מצד הטועה, עלול להביא לדחיית הבקשה לביטול ... שיקולים נוספים הם אלה הנוגעים למידת רשלנותו של הצד הטועה, וכן למידת ההסתמכות של הצד האחר והפגיעה בו" (סעיף 10 בפסק הדין). דא עקא, לא עלה בידי המדינה להראות כי מן הצדק לבטל את החוזה בדבר העברת ההליך לבוררות, שכן:

1)       המדינה לא טענה כי ייגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מהעברת הדיון לבוררות.

2)       העברת הדיון לבוררות תסייע להקלת העומס בבתי המשפט - מטרה שאין עוררין על חשיבותה.

3)       המדינה התרשלה בכך שהתחייבה לקיים בוררות בין הצדדים בהתעלם מחובתה לקבל תחילה אישור לכך מאת היועץ המשפטי לממשלה.